אתרוג שנטבל בחומר מונע ריכוך
שאלה: האם צריך המוכר להודיע לקונה, כשהוא מוכר לו אתרוג שנטבל בחומר מיוחד כדי למנוע את ריכוכו, ומיד לאחר מכן ניגבו את החומר ולא נשאר שום ממשות ממנו על גבי האתרוג?




















תשובה: בנידון זה יש לדון מכמה אנפי, מרישא יש לדון אם יש בחומר משום חציצה בנטילה כיון שאינו מאותו מין. ובזה ודאי פשוט שכיון שלא נדבק באתרוג שום ממשות מהחומר אין לחשוש כלל שזו חציצה, וכמו לגבי תפילין שנצבעו בצבע שחור, דדוקא בכהאי גוונא שאפשר לקלפו חוששין לחציצה כמבואר בפוסקים שהובאו ב"משנה ברורה" (סימן לב ס"ק קפה), אבל בנידון דידן שהחומר בלי ממשות כלל אין שום חשש חציצה.

עוד יש לדון כששורים את האתרוג בחומר שסכנה לאוכלו, ובשעה שהחומר קיים על האתרוג אי אפשר לאוכלו, האם נחשב כאתרוג שאינו ראוי לאכילה שפסול לנטילה או לא.
וב"שדי חמד" הביא מחלוקת האחרונים לגבי אתרוג שהיה תחת המיטה וסכנה לאוכלו, אם נחשב כאתרוג שאינו ראוי לאכילה מחמת הסכנה או לא.

אמנם כאן אין נפקא מינה בזה, דנראה פשוט שכיון שבידו להסיר את החומר בקלות ולאכול את האתרוג, ודאי דחשיב אתרוג הראוי לאכילה.
עוד יש לדון אם יש בזה משום 'בל תוסיף'. וב"ביאור הלכה" (סוף סימן תרנא) כתב בשם ה"שבות יעקב" בזו הלשון: "הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהיה נראה לח אין בו משום בל תוסיף, והאליה רבה מפקפק בזה". ומעתה לדעת ה"שבות יעקב" ודאי שאין כאן משום 'בל תוסיף', ורק לדעת ה"אליה רבה" שייך לדון כאן משום 'בל תוסיף'.
אולם כל דברי ה"אליה רבה" נאמרו דוקא בצבע שיש בו ממשות, אבל בנידון דידן שאין בחומר שום ממשות, אין מקום להחמיר גם לדעת ה"אליה רבה".

להלכה אין שום חשש באתרוג זה, לא משום חציצה ולא משום 'בל תוסיף', ואף אין זה כאתרוג שאין ראוי לאכילה. ולכן יכול הסוחר למכור את האתרוג ואינו צריך להודיע זאת לקונה, ובפרט שסוחרים רבים משתמשים בחומר זה, ואינם רואים שאלה בדבר ולא מודיעים זאת לקונים כלל.